אז היי.
למי שלא ידע, היו לי ארנבות.
פוני ופפר.
שתי ארנבות גדולות בצבע דבש, בנות 6. קיבלתי אותן בחופש הגדול, מחברה שלי שטסה לחו"ל. גידלתי אותן ואהבתי אותן, אפילו יש לי בוק איתן מהפעם הראשונה שהחלפנו להם עיתונים ברצפת הכלוב בכלוב החדש שאנחנו בנינו. אבל הן כבר לא כאן.
ביום, במשך יום שלם, התריס שלנו שממנו אנחנו יכולים לראות אותן היה סגור. אני נשבעת לכם שאם הייתי יודעת שדבר נורא כזה יכול לקרות אני הייתי פותחת אותו. הוא היה סגור, על האוזניים שלי היו אוזניות ואני לא שמתי לב לכלום. עכשיו, או יותר נכון לפני כמה דקות, הלכתי החוצה בשביל להאכיל אותן ולתת להן מים. הכלוב שלהם היה נטוי הצידה, הניילון שהיה על הכלוב נגד מים ורוח היה קרוע, וכל מה שהיה מסביב היה זרוק באי-אכפתיות. קראתי לאבא שלי והתחלנו לחקור את זירת הפשע. הן לא היו שם, לא היה שם כלום חוץ מהגמבה שנתנו להן אתמול, בלי סימן אחד של נגיסה. ראינו מאחורה קרע קטן, קטן מדי בשביל מי שהיה מסוגל לקרוע ברמה כזאת את הניילון, אבל גדול מספיק בשביל שתי הארנבות שלי, אבל הן כבר לא שלי. שתקתי. נכנסנו הביתה אחרי שהשארנו את הכלוב חצי פתוח עם אוכל ומים, למקרה שאם הן ברחו והן מספיק חכמות בשביל לחזור יהיה להן סיבה לחזור. התחלתי לבכות "עדיף היה אפילו שהן פשוט ימותו לנו פה, אבל שאני אדע מה קורה איתן. גם אם הן ברחו הן היו כל החיים שלהן בכלוב והן לא יכולות להסתדר לבד" אמרתי.
אהבתי אותן כל כך ועכשיו אני אפילו לא יודעת מה עלה בגורלן תחשבו על זה רגע, הן היו הזיכרון היחיד מהחברה שלי שטסה ועכשיו גם הן כבר לא פה ביחד איתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה